דלקות מפרקים הן מחלות דלקתיות מתקדמות המשפיעות על המפרקים. הן מחמירות עם הזמן, אלא אם כן הדלקת נעצרת או מואטת. במקרים נדירים ביותר דלקת המפרקים לא נכנסת להפוגה ללא טיפול.
תרופות לדלקות מפרקים אוטואימוניות משמעותיות לעצירת התקדמות ותסמיני הדלקת. התחלת טיפול קצר לאחר האבחון היא תכנית טיפול יעילה ביותר, והטיפול הרפואי המתאים ביותר משלב תרופות וגישות אחרות.
התרופות המתאימות לדלקות מפרקים אוטואימוניות
ניתן לקחת תרופות בלבד, אך הן יעילות יותר כשמשלבים אותן. אלו הם סוגי התרופות העיקריים:
- תרופות אנטי ראומטיות (DMARDs) לשינוי המחלה.
- משפרי תגובה ביולוגית.
- גלוקוקורטיקואידים.
- תרופות נוגדות דלקת שאינן סטרואידיות (NSAIDs)
- משככי כאבים.
בעבר, רופאים נקטו בגישה שמרנית וטיפלו בדלקת מפרקים אוטואימונית בשלבים. הם התחילו עם תרופות נוגדות דלקת שאינן סטרואידיות כגון איבופרופן, ולאחר מכן התקדמו לתרופות חזקות יותר המיועדות לאנשים שחוו סימני נזק במפרקים.
כיום, רופאים יודעים שגישה אגרסיבית יעילה יותר. טיפול זה גורם להפחתת התסמינים, שיפור התפקוד, הפחתת הנזק המערכתי והפחתת המוגבלות. המטרה היא לשמור את המחלה במצב הפוגה.
תרופות אנטי ראומטיות
אם אדם אובחן עם דלקת מפרקים אוטואימונית, הרופא ימליץ להתחיל את הטיפול עם אחד מסוגי תרופות אלו בתוך מספר חודשים לאחר האבחון. אלו הן התרופות החשובות ביותר במצבורי התרופות הזמינות לטיפול במחלה, ולעיתים קרובות יעילות בהאטת או אף עצירת התקדמות הדלקת באמצעות הפרעה לתהליך החיסון שמקדם אותה. יחד עם זאת, הטיפול עשוי להימשך עד חצי שנה על מנת להשיג השפעה יעילה מלאה.
תרופות אנטי ראומטיות משפרות באופן ניכר את איכות החיים של אנשים רבים הסובלים מדלקת מפרקים ראומטית. הן משמשות לעיתים קרובות בשילוב עם תרופות נוגדות דלקת שאינן סטרואידיות או עם גלוקוקורטיקואידים. אך לעיתים, ובהתאם לממצאי האבחון והתקדמות המחלה, יתכן שלא יהיה צורך לשלב תרופות אנטי דלקתיות או משככי כאבים אחרים.
היות ותרופות אנטי ראומטיות ממקדות את המערכת החיסונית, הן מחלישות גם את יכולתה להילחם בזיהומים. כלומר, יש לגלות זהירות בזיהוי הסימנים המוקדמים של הזיהום. במקרים מסוימים המטופל זקוק לבדיקות דם קבועות על מנת לוודא שהתרופה אינה פוגעת בתאי דם או איברים מסוימים כגון הכבד, הריאות או הכליות.
משפרי תגובה ביולוגיים
תרופות אלו תוקפות חלק מתגובת המערכת החיסונית המובילה לדלקת ולנזק משותף, משפרות את המצב ומסייעות בהקלת התסמינים. תרופות אלו אינן מרפאות דלקת מפרקים אוטואימונית, וכשמפסיקים לצרוך אותן, התסמינים עשויים לשוב.
אך בדיוק כמו עם תרופות אנטי ראומטיות, משפרי תגובה ביולוגיים עשויים להאת את התקדמות המחלה או להכניסה למצב הפוגה. אם הרופא קובע תרופות אלו, הוא ישלב אותן עם מטוטרקסט. משפרי תגובה ביולוגיים נלקחים בזריקה או בעירוי, והשפעותיהן ארוכות הטווח אינן ידועות.
גלוקוקורטיקואידים
אלו הם סטרואידים. תרופות אלו הן תרופות אנטי דלקתיות חזקות החוסמות גם תגובות חיסוניות אחרות. תרופות אלו לדלקת מפרקים אוטואימונית מסייעות בהקלת התסמינים ועשויות להספיק או להאט נזקים. מקבלים אותן באמצעות גלולה או זריקה.
בשל הסיכון לתופעות לוואי, יש להשתמש בתרופות אלו לתקופות קצרות בלבד. למשל, כשהמחלה מחמירה או כשתרופות אנטי ראומטיות מיצו את יעילותן המוחלטת. אם תופעות הלוואי חמורות, אין להפסיק את נטילת התרופה בפתאומיות, אלא להתייעץ עם הרופא לגבי ההמשך.
תרופות אנטי דלקתיות שאינן סטרואידיות
תרופות אלו פועלות באמצעות חסימת אנזים המקדם דלקת, מה שמסייע בהפחתת הנפיחות והכאב, אך הן אינן יעילות בהפחתת נזקים משותפים. תרופות אלו אינן יעילות לטיפול במחלה כשלוקחים אותן לבד, ויש לקחת אותן בשילוב עם תרופות דלקות מפרקים אוטואימוניות אחרות.
בדומה לגלוקוקורטיקואידים, יש להשתמש בתרופות אלו לתקופות קצרות, שכן הן עלולות לגרום לבעיות חמורות בדרכי העיכול. הרופא קובע את סוג התרופות הנוספות, ואם בכלל הן נחוצות, בהתאם להיסטוריה הרפואית של המטופל. אם קיימת היסטוריה של בעיות כבד, כליות, לב או כיבי כיבה, מומלץ לא לקחת תרופות אלו.
משככי כאבים. מיועדים להפחתת הכאב, אך אינם מפחיתים את הנפיחות או הנזק המשותף. קיים מגוון משככי כאבים הזמינים במרשם וללא מרשם, אך יש להשתמש בהם בזהירות וליידע את הרופא אם למטופל יש היסטוריה של אלכוהוליזם או שימוש בסמים.